<h1>או"ז שו"ת סימן תשנ"ד</h1>
<h2>דף מז.</h2>
ומאי דכתב מר על נכרית שסיפרה לפי תומה לראובן שמתה אחותו אם הוא חייב להתאבל על פיה והורית דנאמנת להחמיר מההיא דאמרי' שלהי פרק בתרא דיבמות עכו"ם שהיה מוכר פירות בשוק כו' אלא להשביח מקחו, משמע אי לאו האי טעמא נאמן (א"ח) [א"כ] הכא שהנכרית הזאת סיפר' לפי תומה ואין לה שום ריוח בדבר פשיטא דנאמנת וחיילא עליה אבילות. דבר זה אינו נראה בעיני כלל שיהא העכו"ם נאמן בעדותו בין להקל בין להחמיר ולא האמינוהו חכמים אלא במסל"ת ובעדות אשה משום טעמא דהיא גופא דייקא ומנסבה כדאמרינן [יבמות פ"ח ע"א] מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה אבל בכל האיסורין שבתורה אע"פ שעד אחד נאמן בהן [אין עכו"ם נאמן בהן] אפי' מסל"ת ואע"פ שאין צריך להביא ראיה בזה דבכל מקום העכו"ם פסול חוץ מעדות אשה אפ"ה יש לנו להביא ראיה ממאי דאמרינן פ' החולץ [מ"ז ע"א] מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו יש לך עדים א"ל לאו יש לך בנים אמר לו הן א"ל נאמן אתה לפסול א"ע ואין אתה נאמן לפסול את בניך ומקשינן וסבר ר' יהודה דלא מהימן והתניא יכיר יכירהו לאחרים מיכן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכורי וכשם שאדם נאמן לומר זה בני בכורי כך אדם נאמן לומר זה בני בן גרושה בן חלוצה וחכ"א אינו נאמן ואר"נ בר יצחק הכי קא"ל לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם ואמרינן התם והלכתא כותיה דרב נחמן בר יצחק אלמא אע"ג דאר"י דכל אדם נאמן לפסול את בניו העכו"ם אינו נאמן ומסיק טעמא שאין עדות לעכו"ם אלמא בשום עדות אין העכו"ם נאמן ובעובדא דידן נמי אע"ג דעד אחד נאמן באיסורין עכו"ם לא מהימן דלאו בר עדות הוא. ובשלהי פרק האשה שנתארמלה [כ"ח ע"ב] אמרינן ת"ר נאמן התינוק לומר כך אמר לי אבא משפחה זו פסולה משפחה זו כשירה ואכלנו בקצצה של בת פלוני ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפ' כהן ע"י עצמו לא ע"י אחר וכולן אם היה עכו"ם ונתגייר עבד ונשתחרר אינן נאמנין ר' יוחנן בן ברוקה אומר נאמנין ואמרינן במאי קמיפלגי ת"ק סבר כיון דעכו"ם הוה לא הוה דייק וריב"ב סבר כיון דדעתיה לאיגיורי מידק הוה דייק אלמא [אין] העכו"ם נאמן לעדו' אפי' להחמיר ואפי' ריב"ב לא מהימן ליה אלא בשנתגייר אבל בעדו' עכו"ם לא. ומאי דאמרי' בשלהי יבמות שלא נתכוין זה אלא להשביח מקחו דקא דייקת מדטעמא דנתכוין להשביח הא לאו הכי הוה נאמן אין זו ראיה דהתם מעיד על פירותיו כי הן אסורין באכילה דאי לאו דאמרי' שלא נתכוין זה לאסור פירותיו אלא להשביח מקחו היו אסורין מפני טעם זה אינו נאמן, אבל כשמעיד על אחר בודאי אינו נאמן והתם [קכ"א ע"ב] נמי אמרינן ההוא עכו"ם דא"ל לבר ישראל קטול אספסתא ושדי לחיותא בשבתא ואי לא קטילנא לך (כפלה ברישא) [כפלוני בר ישראל] דאמרי (בה) [ליה] בשיל לי קידרא בשבתא ולא בשיל וקטלתיה ואתיא דביתהו לקמיה דאביי ופשט רבא מהא מתני' דלא מהימן, דהתם נמי בעדות אשה האמינוהו חכמים ומשום דאמרי' דנתכוין להטיל אימה על ההוא האיש אמר רבא לא מהימן אבל בכל עדויות דעלמא בודאי כי העכו"ם אינו נאמן בין מתכוין להעיד בין מסיח לפ"ת וכל דבריו הן בטלים שעליהם נאמר אשר פיהם דבר שוא וגו'. [תשובה שהשיב ה"ר ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב לרבינו יצחק בר משה זצ"ל בעל האור זרוע].
<h2>דף קה:</h2>
ומאי דקשיא ליה למר על מאי דאמר בריש פרק בנות כותים [ל"ב ע"א] קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין דברי ר"מ א"ל לר"מ כו' עד כי היכי שלא יחזיק בנחלה תמהתי על חכם כמוך להקשות כדברים האלה אטו לר"מ דאמר דאין מייבמין אם נפלה לפני יבם קטן אינה צריכה להתעגן עד שיגדיל ומי יכול לפוטרה עד שלא יגדיל היבם ואז או יחלוץ או ייבם כי היכי דמיעגנא לרבנן דאמרי מייבמין ה"נ מיעגנא לר"מ ויותר היא מתעגנא לר"מ דלרבנן אם הוא רוצה יכול לייבמה קודם י"ג ויום אחד ולר"מ לא מצי עד שיגדיל. ומאי דאמר מר נימא להו טעמא דידי משום נחלה, אטו בכה"ג קאמרי מייבמין שנכוף את היבמה גדולה להתייבם ליבם קטן מי לית להו לרבנן [כדאיתא יבמות ק"ו ע"ב] נותנין לו עצה ההוגנת לו היה הוא ילד והיא זקינה היא ילדה והוא זקן אומרי' לו מה לך אצל זקינה מה לך אצל ילדה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך, אלא הכי אמרי רבנן אם מתרצים שניהם ורוצה היבמה להתייבם לקטן אי נמי קטנה ליבם גדול מניחין אותן ואין מוחין בידם ור"מ סבר אין מניחים אותם להתייבם שמא ימצאו סריס או איילונית ונמצאו פוגעין בערוה דחייש למיעוטא ורבנן לא חיישי למיעוטא. ומאי דאמר מר הואיל ואמרו לו יפה אמרת שאין חולצין נימא אין מייבמין נמי דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה לייבום, מי לא אמרי' בפ' שני דיבמות [כ' ע"א] אמר רב גידל אמר רב אמר קרא ועלתה יבמתו השערה שאין ת"ל יבמתו ומה ת"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום ואיזו זו חייבי לאוין ואימא חייבי כריתות נמי אמר קרא ואם לא יחפוץ האיש הא חפץ ייבם וכל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה א"ה חייבי לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו ומה ראית מסתברא חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושי חייבי לאוין תפסי בהו קידושי. ומאי דכתב מר ותו דהכא מודו ליה רבנן שאין חולצין ומקשינן אשה לאיש ואילו בפ' מצות חליצה [ק"ד ע"ב] תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ואמר רב יהודה אמר רב [ק"ה ע"ב] זו דברי ר"מ דאמר איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ודילמא לדבריו דר"מ קאמרי רבנן, הא אמרי' התם מ"ד ר' יוסי כו' דוקא ר' יוסי לחוד פליג אר"מ ומכשר חליצת קטנה ולא מקיש אשה לאיש כולהו רבנן מודו ליה לר"מ דמקשה אשה לאיש כדתנן בפ' בא סימן [נ"ב ע"א] תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה וחולצת או מתייבמת וכן תינוק לא פליג עלי' ר' יהודה כדפליג בסיפא תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן ר"י אומר עד שירבה השחור ואמרי' בגמ' כיון דתנא דחייבת בכל מצות האמורות בתורה חולצת ומתייבמת למה לי לאפוקי מדר' יוסי דאמר איש כתי' בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה קמ"ל דאי אייתי שתי שערות אין ואי לא לא מ"ט מקשינן אשה לאיש. [תשובה שהשיב ה"ר ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב לרבינו יצחק בר משה זצ"ל בעל האור זרוע].
<h2>דף קכב.</h2>
ומאי דכתב מר על נכרית שסיפרה לפי תומה לראובן שמתה אחותו אם הוא חייב להתאבל על פיה והורית דנאמנת להחמיר מההיא דאמרי' שלהי פרק בתרא דיבמות עכו"ם שהיה מוכר פירות בשוק כו' אלא להשביח מקחו, משמע אי לאו האי טעמא נאמן (א"ח) [א"כ] הכא שהנכרית הזאת סיפר' לפי תומה ואין לה שום ריוח בדבר פשיטא דנאמנת וחיילא עליה אבילות. דבר זה אינו נראה בעיני כלל שיהא העכו"ם נאמן בעדותו בין להקל בין להחמיר ולא האמינוהו חכמים אלא במסל"ת ובעדות אשה משום טעמא דהיא גופא דייקא ומנסבה כדאמרינן [יבמות פ"ח ע"א] מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה אבל בכל האיסורין שבתורה אע"פ שעד אחד נאמן בהן [אין עכו"ם נאמן בהן] אפי' מסל"ת ואע"פ שאין צריך להביא ראיה בזה דבכל מקום העכו"ם פסול חוץ מעדות אשה אפ"ה יש לנו להביא ראיה ממאי דאמרינן פ' החולץ [מ"ז ע"א] מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו יש לך עדים א"ל לאו יש לך בנים אמר לו הן א"ל נאמן אתה לפסול א"ע ואין אתה נאמן לפסול את בניך ומקשינן וסבר ר' יהודה דלא מהימן והתניא יכיר יכירהו לאחרים מיכן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכורי וכשם שאדם נאמן לומר זה בני בכורי כך אדם נאמן לומר זה בני בן גרושה בן חלוצה וחכ"א אינו נאמן ואר"נ בר יצחק הכי קא"ל לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם ואמרינן התם והלכתא כותיה דרב נחמן בר יצחק אלמא אע"ג דאר"י דכל אדם נאמן לפסול את בניו העכו"ם אינו נאמן ומסיק טעמא שאין עדות לעכו"ם אלמא בשום עדות אין העכו"ם נאמן ובעובדא דידן נמי אע"ג דעד אחד נאמן באיסורין עכו"ם לא מהימן דלאו בר עדות הוא. ובשלהי פרק האשה שנתארמלה [כ"ח ע"ב] אמרינן ת"ר נאמן התינוק לומר כך אמר לי אבא משפחה זו פסולה משפחה זו כשירה ואכלנו בקצצה של בת פלוני ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפ' כהן ע"י עצמו לא ע"י אחר וכולן אם היה עכו"ם ונתגייר עבד ונשתחרר אינן נאמנין ר' יוחנן בן ברוקה אומר נאמנין ואמרינן במאי קמיפלגי ת"ק סבר כיון דעכו"ם הוה לא הוה דייק וריב"ב סבר כיון דדעתיה לאיגיורי מידק הוה דייק אלמא [אין] העכו"ם נאמן לעדו' אפי' להחמיר ואפי' ריב"ב לא מהימן ליה אלא בשנתגייר אבל בעדו' עכו"ם לא. ומאי דאמרי' בשלהי יבמות שלא נתכוין זה אלא להשביח מקחו דקא דייקת מדטעמא דנתכוין להשביח הא לאו הכי הוה נאמן אין זו ראיה דהתם מעיד על פירותיו כי הן אסורין באכילה דאי לאו דאמרי' שלא נתכוין זה לאסור פירותיו אלא להשביח מקחו היו אסורין מפני טעם זה אינו נאמן, אבל כשמעיד על אחר בודאי אינו נאמן והתם [קכ"א ע"ב] נמי אמרינן ההוא עכו"ם דא"ל לבר ישראל קטול אספסתא ושדי לחיותא בשבתא ואי לא קטילנא לך (כפלה ברישא) [כפלוני בר ישראל] דאמרי (בה) [ליה] בשיל לי קידרא בשבתא ולא בשיל וקטלתיה ואתיא דביתהו לקמיה דאביי ופשט רבא מהא מתני' דלא מהימן, דהתם נמי בעדות אשה האמינוהו חכמים ומשום דאמרי' דנתכוין להטיל אימה על ההוא האיש אמר רבא לא מהימן אבל בכל עדויות דעלמא בודאי כי העכו"ם אינו נאמן בין מתכוין להעיד בין מסיח לפ"ת וכל דבריו הן בטלים שעליהם נאמר אשר פיהם דבר שוא וגו'. [תשובה שהשיב ה"ר ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב לרבינו יצחק בר משה זצ"ל בעל האור זרוע].
